אָבוֹת

הכינוי "אבות" מתייחס בדרך כלל לשלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב.
בספר בראשית מוזכרים האבות המייסדים של כל עמי בבל, סוריה וארץ ישראל (כולל אֲרָם, עבר הירדן המזרחי ועוד). אחת המגמות של סיפורים אלה היא לתאר כיצד התייחדו אבות ישראל מבין אבותיהם של השבטים הקרובים אליהם קרבת משפחה וגזע, וכיצד הפכה ארץ ישראל לנחלה לזרעם של האבות בתוך התחום הרחב המשותף לכל השבטים.
לא ניתן לדעת את זמנה המדויק של תקופת האבות. חלק מהחוקרים סברו שתקופה זו התחילה בראשית האלף השני לפני הספירה (בערך במאה ה-19 לפני הספירה), אחרים משייכים את האבות לתקופה מאוחרת יותר, ויש הנמנעים מלקבוע להם זמן מסוים.
האבות נבחרו על ידי ה' שהתגלה אליהם, בירך אותם בברכת הזרע וירושת הארץ, וציווה עליהם ציוויים שונים. הם היו נושאי הברית בין העם לאלוהים, ונושאי הזכות להתנחלות האומה בארצה. כאשר מתגלה אלוהים למשה - הוא מופיע בשמו כאלוהי האבות. כשמשה מתחנן לה' שיסלח לבני ישראל על חטאיהם, הוא מזכיר את זכות שלושת האבות.
במסורת ישראל מציינים עד היום בתפילות ובמנהגים את זכותם של שלושת האבות, שמכוח אישיותם המיוחדת ה' מצא אותם ראויים להיבחר על ידו.
האבות נקשרים זה לזה ביחסי אב-בן-נכד-נינים וכד', והסיפורים מתארים "חיי משפחה אחת": חיי היום-יום, גידול בנים, נדודים ומסעות וכד'.
 סיפורי האבות משקפים את תנאי החיים, המנהגים, התרבות והמסורות שהיו נהוגים באותה תקופה, בארץ מוצאם של האבות ובארץ ישראל.
בחלק מהסיפורים יש אירועים החוזרים על עצמם, לדוגמה: סיפור האישה העקרה שהאל חוֹנֵן אותה ולבסוף היא יולדת גיבור; התגלות האל בדמות מלאך או כמה מלאכים; מאבק בין רועה הצאן לעובד האדמה; רועה שמרמה צייד; אב זקן המעדיף את בנו הצעיר ועוד.
האבות שנדדו בארץ כנען שמרו על יִיחוּדָם והתבדלוּתָם מהעמים שמסביבם: הם האמינו בה' בלבד; בכל מקום שאליו נדדו הקימו לו מזבחות ומצבות שבאמצעותם ביססו את "שלטונו" של האל במקום; בדרך כלל הם לא התחתנו עם בני האוכלוסייה המקומית ולא נטמעו בה; הם חתמו על בריתות וחוזי הגנה עם המנהיגים המקומיים כדי לקבל זכות מעבר בין עיר/מדינה אחת לשנייה, וכדי לזכות במקום מרעה ומים להם ולעדריהם. בדרך כלל, חיו האבות ונדדו בשולי היישוב הכנעני הקיים.
מרבית הסיפורים על נדודי האבות קשורים ליישובי גב-ההר והנגב: שכם, בית-אל, חברון, באר-שבע וגְרָר.