אלוהים

בורא העולם, אדון העולם – היֵשׁוּת העליונה.
אלוהים נבדל מן העולם הפיזי, אינו כפוף לחוקים או להגבלות, הוא כל-יכול וכל-יודע. הוא אחד ויחיד, לכן אי אפשר להשוות אותו לשום דבר. הוא המקור לכל מה שקיים בעולם, הטוב והרע גם יחד. הוא מעל ומעבר למושגי הזמן והמקום, כלומר, נצחי ואֵינסופי.
בתיאורי אלוהים במקרא חוזרים המושגים "קדוש" ו"כבוד".
המושג "קדוש" מבטא את היותו של אלוהים עֶליון ונַעֲלֶה , מעל ומעבר לעולם (הוא טְרַנְסצֶנְדֶנְטִי – מֵעבר ליכולת ההכרה האנושית, ומֶטַפִיזִי - מעבר לטבע ומעבר לניסיון האדם).
המושג "כבוד" מבטא את נוכחותו של האל בדברים עצמם; מכיוון שהוא נמצא בכל מקום ובכל זמן, נוכחותו מצויה בכל מה שקיים.
צירוף שני המושגים האלה מופיע בדברי הנביא ישעיה: "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות, מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו' 3).
אבל במקומות רבים במקרא מתוארים צדדים אנושיים לכאורה של אלוהים - גוף, אישיות ורגשות. לדוגמה, בבראשית ה' 1; שמות ל"ג 23; יחזקאל א' 26 - אלוהים מתואר כמי שיש לו גוף מוּחשי; הוא מתואר גם כבעל אישיוּת: הוא בעל רצון, מדבר עם בני אדם, מתגלה להם או מסתתר מפניהם, הוא דורש ומְצַוֶוה, שופט, מעניש ונותן שכר, מתכנן, מחליט ועושה. כמו כן, אלוהים נתפס כבעל רגשות: כועס, אוהב, שונא, מרוצה, מרחם, עצוב, מאוכזב ועוד.
מעטים מן המפרשים קיבלו דימויים אלה כפשוּטם, אך רובם ניסו להסביר אותם באחת משתי הדרכים הבאות:
1.  "דיברה תורה בלשון בני אדם" - כלומר, בתיאורי האל התורה משתמשת בדימויים שהאדם מבין כדי להָקֵל עליו להתקרב לאלוהים, אף-על-פי שהדימויים אינם קשורים כלל לַמַּהוּת האלוהית.
2.  כשיטה סִפרותית - השימוש במטאפורה או בהאנשה (=ייחוס של תכונות אנושיות) מקובל מאוד בספרות וגם בדיבור בכלל, ומטרתו להפוך את התיאור למעניין וחַי יותר.
אף-על-פי שאלוהים הוא כל-יכול, הוא אינו מכריח את האדם לעשות כדבריו ונותן לו בחירה חופשית בין טוב לרע. כתוצאה מכך מתעוררים מתחים ומאבקים בין אלוהים לבין האדם.
מכיוון שהוא אלוהֵי הצדק והמוסר, הוא דורש מן האדם להיות מוסרי באופיו ובהתנהגותו, למשל בעשרת הדִברות. רעיון זה הוא היסוד שהברית שנכרתה בין אלוהים לבין עם ישראל בהר סיני.
כוחו של אלוהים מתגלה בטבע: הוא בורא העולם, מעניק חיים וקובע את חוּקֵי הטבע.
כוחו מתגלה גם בהיסטוריה: הוא אדון ההיסטוריה הנוצרת באמצעות מעשיהם ופעולותיהם של העמים, וקשור במיוחד בהיסטוריה של עם ישראל. לפעמים הוא מתערב בתהליך ההיסטורי באופן ישיר, באמצעות נס.
מידותיו של אלוהים: "אל חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים (=אלפי דורות), נושא עווֹן ופשע וחטָאה, ונקה לא ינקה" (שמות ל"ג 7-6).