יְרוּשָׁלַיִם

ירושלים היא עיר הבירה של עַם ישראל מאז ימי דוד המלך.
עד לימי דוד המלך הייתה העיר שייכת ליְבוּסִים – הכְּנענים תושבי הארץ, ושימשה כמבצר  שהגן על המעיין הנובע בה – הגִיחוֹן. היא שָׁכְנָה בין נַחֲלַת השבטים בנימין ואפרים בצפון לבין נחלת יהודה בדרום, מחוץ לתחום ההתיישבות הישראלי.
בחירתו של דוד בירושלים, העיר הנוֹכרית, לבירת הממלכה, למרכז השלטוני והדתי, הייתה נועזת מאוד, וביטאה חזון דתי-לאומי.
בתקופת הממלכה המאוחדת של ימי דוד ושלמה הפכה ירושלים לעיר המרכזית של ממלכה שהתרחבה בהדרגה, ולכן עברה תנוּפת בנייה והתבססוּת. העברת ארון ה' לירושלים ובניית בית המקדש בתוכה הפכו את העיר למרכז לעבודת אלוהי ישראל. בית ה' ובית המלך נבנו בזה אחר זה.
לאחר הִתְפַּלְגוּת המַמְלָכָה בימי רְחַבְעָם בן שְׁלֹמֹה, בשנת 928 לפני הספירה, חלה ירידה במעמדה של ירושלים, והיא חדלה להיות מרכז החיים הלאומיים, המדיניים והכלכליים של ארץ ישראל כולה. את כוחה וקדושתה קיבלה מהמקדש שהוקם בה, גם לאחר שנחרבה ובית המקדש נחרב.
ירושלים עברה תקופות של שגשוג והצלחה ותקופות של שקיעה, תקופות של השפעות דתיות ותרבותיות של צוֹר ושוֹמרון לעומת תקופות של רֶפוֹרְמוֹת (=תיקונים) דתיות ברוח הדרישות המקראיות.
התרחבותה הגדולה של העיר באה בימי חִזקיהו – כאשר מלך אַשׁוּר, תִגְלַת פִּלְאֶסֶר ה-3, החריב את ממלכת הצפון (ממלכת ישראל)  בשנת 722 לפני הספירה. ייתכן שבהשפעת הנביא ישעיהו בן אמוֹץ וחוגי הנביאים, או אולי בהשפעת הכהוּנה, פתח חזקיהו ברֶפוֹרְמָה דתית מקיפה לריכוז הפולחן בירושלים, לטיהור ירושלים והארץ כולה מעבודה זרה, ולביטול עבודת ה' בַּבַּמוֹת (סִינְקְרֶטִיזְם). הרפורמה הושלמה בימי יאשיהו, בשנת 622 לפני הספירה. בימי יאשיהו הפכה ירושלים לבירתה של ממלכה עצמאית ולבירת שארית שבטי ישראל; מצב זה התאפשר בשל שקיעתה הסופית של האימפריה האשורית.
בראשית התקופה הבבלית, לאחר שורה של מלחמות והַגְלָיוֹת, חרבָה ירושלים וחרב בית המקדש, בשנת 587/6 לפני הספירה, ועַם ישראל יצא לגלות בבל.
העיר שׁוּקְמה לאחר הַצְהָרַת כּוֹרֶש (538 לפני הספירה), בימי שיבת ציון. שָׁבֵי ציון הקימו בה את בית המקדש השני, והוא הורחב בימי הוֹרְדוֹס. הבית השני חרב בשנת 70 לספירה.
ירושלים עמדה במרכז תפילותיו וגעגועיו של עם ישראל במשך אלפיים שנות גלות, והוכרזה כעיר הבירה של מדינת ישראל הָרִיבּוֹנִית ב- 1948.
שְׁמוֹתיה של ירושלים: מקור השם ירושלים - יְרוּ-שָלֵם - הוא בצירוף המילים "ירו" שפירושה יסוד  ו"שלם" - הוא שם האל הקדום "שלום". כלומר, זוהי עירו של האל שָׁלֵם. בבראשית י"ד 18 נקרא מלך העיר בשם "מַלְכִּי-צֶדֶק מלך שָׁלֵם".
לפני שנכבשה על ידי דוד נקראה העיר "יְבוּס", לאחר כיבושהּ - "עיר דוד" ;, ואחר כך - "עיר יהודה". השם "צִיוֹן" ניתן בתחילה רק להר הבית, במשך הזמן התרחבה משמעותו של שם זה והוא התייחס לעיר כולה, ואחר כך לארץ כולה. שמה של תנועת התחייה הלאומית - ה ציונות - מבוסס על השם "ציון".
ירושלים נקראת גם "עיר הקודש", "עיר ה' ", ו"העיר".
כִּינוּיֵי ירושלים: לָעיר כשבעים כינויים של חיבה והערצה, וביניהם: אָהֳלִיבָה, אֲרִיאֵל, ה' יִרְאֶה, הַרְאֵל, טַבּוּר העולם, יְפֵה נוֹף, כְּלִילַת יוֹפִי, כיסא ה', מְשׂוֹשׂ תֵבֶל, נְוֶה שַׁאֲנָן, עיר היוֹנָה, עיר המְחוּבֶּרֶת, עיר הצדק, עיר השלום, עיר של זהב, קִרְיָה נאמנה, קִרְיָה לְמֶלֶךְ רַב, קִרְיַית חָנָה דָוִד, רַבָּתִי עַם, שַׁעַר בַּת רַבִּים, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת ועוד.