רימון

משבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל (דברים ח' 8).
המרגלים ששלח משה לרגל את הארץ הביאו רימון כעדות לפוריותה של הארץ (במדבר י"ג 23). הרימון נזכר בתנ"ך בהקשרים שונים.
הרימון הוא עץ יפה ופריו מאוד הדור, בצבעיו, בפריחתו, בעטרתו, וכן בגרעיניו הצבעוניים והסדורים בשורות. מעסיסו עשו משקה משכר (שיר השירים ח' 2). הוא היה נושא אהוב על אמנים במזרח הקדמון, וכן באומנות: על שולי מעיל האיפוד של הכוהן הגדול נקבעו פעמוני זהב ורימוני תכלת וארגמן (שמות כ"ח 34-33), ועל ראש יכין ובועז נקבעו מאתיים רימוני נחושת (מלכים א, ז' 18, 20, 42).
חז"ל אמרו כי מספר גרגרי הרימון הוא 613, כתרי"ג מצוות, ולכן היה הרימון לסמל לצדיקות, לקיום מצוות, ונוהגים לאכול ממנו בראש השנה.
הביטוי 'מלא כרימון' פירושו מלא וגדוש: "אפילו ריקנים שבך, מלאים מצוות כרימון" (תלמוד, מסכת ברכות, דף נז, עמוד א).
הביטוי "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק" (במסכת חגיגה, דף טו, עמוד ב) כוונתו שהאדם הפיק את כל הטוב שבדבר השלילי, וזרק את הפסולת. דומים לו הפתגמים: "תוציא יקר מזולל" (ירמיה ט"ו 19), "הוציא מתוק מֵעַז" (לפי שופטים י"ד 14, 18: "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק... מה מתוק מדבש ומה עז מארי").