אֵבֶל, אֲבֵלוּת

בכל המזרח הקדום היו נפוצים מנהגי אבלות קבועים. גם במקרא רבים התיאורים של אנשים באבלם, לדוגמה: אבלו של יעקב על יוסף (בראשית ל"ז 35-34); אבלו של דוד על מחלת בנו ומותו (שמואל ב, י"ב 20-16), או קינתו באבלו על מות אבשלום בנו (שם, י"ט 1); אבלו של דוד על אבנר (שמואל ב, ג' 35-31), ואבלו וקינתו על שאול ויהונתן (שמואל ב, א' 11 ואילך); אבלו של אחאב לשֶמַע בשורת הפורענות מפי אליהו (מלכים א, כ"א 27); אבלו של איוב כשבאו עליו הפורענויות (א' 21-20), ועוד.
מנהגי האבלות המקובלים (כולם או חלקם) היו קריעת הבגדים, לבישת שק, זְרִיַת אפר או אדמה על הראש, הליכה יחף, צום, ישיבה או שכיבה על הארץ, הימנעות מגילוח ותספורת, מרחצה ומסיכה בשמן ומהחלפת בגדים, הליכה שחוחה, בכי ומספד, קינה מפי מקוננות מקצועיות. האבֵל אף פטור ממצוות כמו תפילה, ברכת המזון ועוד, ומנוע מלהשתתף בסעודות ובחגיגות.
מנהגי האֵבל הם על קרוב משפחה שמת ועל מנהיגים (רוחניים או מדיניים).
נהוג לבקר ולנחם את האבלים בימי ה"שבעה". המנחמים ישבו תמיד גבוה מן האבלים (איוב כ"ט 25), והגישו להם לחם וכוס משקה כדי לנחמם (שמואל ב, י"ב 20).
התורה אסרה על חלק ממנהגי האבלות המקובלים אצל העמים, אולי משום שהיו קשורים בעבודת אלילים או שהייתה בהם משום פגיעה בגוף: "לא תתגודדו (=לא תשרטו עצמכם עד זוב דם) ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים י"ד 1); אסור להקיף את פאת הראש, להשחית את פאת הזקן ולעשות שריטות לנפש (ויקרא י"ט 28-27). אולם חז"ל תיארו אבֵלים, ומסתבר שחלק מהאיסורים הופרו, ואבֵלים פצעו עצמם עד זוב דם, מרטו שערותיהם וזקנם ועוד.
האבֵלות נמשכה 7 ימים (בראשית נ' 10), ונקראת "שבעה", ולעתים נמשכת יותר זמן (בראשית ל"ז 35-34) או פחות. יש בתלמוד איסור על אבלות ממושכת מדי: "'אל תבכו למת' (ירמיה כ"ב 10) - יותר מדי, 'ואל תנודו לו' - יותר מכשיעור. הא כיצד? שלושה ימים - לבכי, ושבעה - להספד, ושלושים - לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך - אמר הקדוש ברוך הוא: אין אתם רחמנים בו יותר ממני" (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כז, עמוד ב).
יש הבדלים במנהגים בין תקופת "השבעה", "השלושים" והשנה המלאה (באבל על הורים). תקופת ה"שבעה" נפסקת אם חלים במהלכה ראש השנה, יום הכיפורים, פסח, סוכות או שבועות. ביום השנה נערכת אזכרה למת.
דברי האבלות של איוב (="צידוק הדין") הפכו לנוסחת אבלות קבועה עד ימינו: "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך" (איוב א' 21). וכן אומר האבל תפילת "קדיש".
בשירה האוגריתית מתואר אבלם של אל (אבי האלים) ובתו ענת על מותו של האל בעל, והתיאור דומה לתיאורים שבמקרא: "אז אֵל, הרחום, טוב הלב, ירד מכסא וישב על ההדום / ומההדום על הארץ ישב / יצק אפר אונים על ראשו, עפר על קודקודו, והתכסה שק וחגורה / שרטת בעץ שרט, וגדודות בעץ / גדע לחיים וזקן, ותלש מקלעות שערו / כגן חרש את חזהו, כעמק תלש את הגב / וישא קולו ויאמר: בעל מת, מה יהיה העם? / בן דגן, מה יהיה ההמון? / אחר בעל ארד ארצה".