לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה

התנ"ך דורש לעזור לעניים, ולתמוך בפרנסתם: בהלוואה, במזון, בשחרור מחובות (לדוגמה: ישעיה נ"ח 7: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם"). גם בימי בית שני נהגו לחלק מתנות לאביונים (אסתר ט' 22 – משלוח מנות). (וראו: מתנות עניים).
בחוקי התורה יש דרישה לתת חלק מהיבול לעניים: עליך להשאיר מיבול השנה השביעית (= שנת שמיטה) לעניים ולחיות השדה (שמות כ"ג 11); עליך לשמוט חובות של עניים (דברים ט"ו 6-1); עליך לשתף את העניים בחגיך, באכילת הזבחים (ט"ז 11, 14). כמו כן מצווה הישראלי על מתן מעשֵׂר עני: חלק מהתבואה שהאיכרים הצטוו להפרישׁ מדי שלוש שנים (בשנים שאין בהן מעשר שני) - בשנה השלישית והשישית לשנת השמיטה (בנוסף על המעשר שנתנו ללוויים), ולתת אותו בשערי הישוב לעניי העיר וללוויים. מעשר זה גם נקרא 'מעשר שלישי' (דברים י"ד 29-28).
המתנות המיוחדות לעניים הן לקט ופאה בתבואה (ויקרא י"ט 9; כ"ג 22), שכחה ופאה באילנות, ופרט ועוללות בכרם (ויקרא י"ט 10) (וכן ראו: דברים כ"ד 21-19). את אלה צריך החקלאי להשאיר בשדה, ואינו רשאי לחזור ולקחת אותם, למען יבואו העניים, יאספו ויקטפו לעצמם.
תיאור המציאות שלפי חוקים אלה, עולה במגילת רות ב' 3, 7, 16-15.
לֶקֶט: שיבולים שנשמטו מהעומרים בשדה, והתפזרו בנפרד בשדה. או פירות שנשרו בשעת הקטיף או הבציר.
שִׁכְחָה: עומרים שנשכחו בשדה בשעת הקציר, או פרי בודד שנשכח על העצים.
פֵּאָה: התבואה הצומחת בקצה השדה, בשוליים, ולא קצרו אותה במגל. וכן פרי שגדל בקצה הכרם והגן, ולא נקטף.
עוֹלֵלוֹת: ענבים בודדים ואשכולות קטנים ודלים שנשכחו על גבי הגפן, או זיתים שנותרו על העץ אחרי המסיק. ביחיד: עוֹלֵלָה, עוֹלֶלֶת.
פֶּרֶט: הענבים הבודדים שנשארו על הענף או נפלו על הקרקע, כמו הלקט בשדה.