שְׁמִיטָה

משמעות הפועל ש.מ.ט. היא "לזרוק", "להטיל", ובהשאלה - "להפסיק". הצירוף "שמֹט יד" פירושו "לעזוב".  
המושג "שמיטה" מתייחס לחוק הקובע שמדי שבע שנים יש להפסיק את עיבוד הקרקע ולבטל חובות. השנה השביעית נקראת "שנת שמיטה".
יש שני סוגי שמיטה: א. שמיטת קרקעות; ב. שמיטת כספים (הלוואות, חובות) (דברים ט"ו 3-1).
למצוות השמיטה יש שני טעמים עיקריים:
א. ביטוי לרעיון שהארץ כולה שייכת לה': "שבת לה' " (ויקרא כ"ה 4-2);
ב. מטעמים סוציאליים, כדי לאפשר לבני המעמד הכלכלי הנמוך לאכול מיבול הארץ: "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה, לך, ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" (שם 6).
השמיטה נזכרת בחוק המקראי (שמות כ"ג 11-10; ויקרא כ"ה 7-2), ונרמזת בספרים ההיסטוריים של המקרא.
בפרשת התוכחה (ויקרא כ"ז 43) נאמר שעונש הגלות יבוא בעוון אי קיום מצוות השמיטה, ואכן, הנביא ירמיהו מסביר את חשבון שבעים שנות הגלות בבבל כנגד 70 שמיטות שלא נשמרו (דברי הימים ב', ל"ו 21).
מנהג השמיטה היה מקובל גם בימי בית שני – שָׁבֵי ציון כרתו אֲמָנָה בימי נחמיה, ובה התחייבו לשמור על השמיטה (נחמיה י' 32).
גם בעמים אחרים היה נהוג להפסיק מפעם לפעם את עיבוד הקרקע לשם השבחתה, וכן נהגו לשמוֹט כספים וחובות, אך לא ידוע לנו שהם נהגו לשמוט את כל קרקעות המדינה בבת אחת, מדי שבע שנים.
מצוות השמיטה היא מן המצוות התלויות בארץ, ולכן אי אפשר היה לקיימה בתקופת הגלות שאחרי חורבן הבית השני.
בימינו מצוות השמיטה נוהגת בהיקף מצומצם.