מֹשֶׁה

משה הוא הדמות הבולטת ביותר ביצירתו ובהתגבשותו של עם ישראל. כינוּיוֹ המקובל: "משה רבנו". משה הוא נביא, מחוקק, המנהיג שהוביל את עמו במשך עשרות שנים משעבוד מצרים עד לגבולות הארץ המובטחת.
מקור השם "משה" בדברי בת פרעה "כי מן המים משיתיהו" (שמות ב' 10). זהו מדרש שֵׁם המתבסס על אירוע שקרה לבעל השם, ומשתמש בפועל עברי להסברת שם מצרי.
משה נולד במצרים לעמרם וליוכבד בני שבט לוי, בימי השיעבוד הקשים, כשפרעה גזר: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א' 22). אמו נאלצה לשים אותו ביאור, ובאופן מפתיע הוא ניצל על ידי בת פרעה, שראתה אותו ואימצה אותו לבן. משה גדל כנסיך בבית השליט המצרי, אך בנעוריו בחר לצאת אל אחיו העבריים ולנסות להושיעם. בתחילה הוא הציל איש עברי מפני מכהו המצרי, ולאחר מכן ניסה להפריד בין שני עבריים שרבו. בגלל מעשים אלה נאלץ משה לברוח ממצרים והגיע למדיין, שם הוא הושיע את בנות יתרו מפני הרועים שהציקו להן, ושם הוא נשא לאישה את ציפורה בתו של יתרו כהן מדיין. סיפורים אלה אודות משה, מלמדים על אישיותו המיוחדת, על רצונו לעזור לחלשים ולמדוכאים.
כאשר רעה משה את צאן יתרו, הוא הגיע להר חוֹרֵב ושם נגלה אליו ה' בַּסְּנֶה הבוער באש ואינו אוּכַּל. אלוהים ציווה עליו לחזור למצרים ולשחרר את אֶחָיו מעבדותם. לאחר היסוסים רבים קיבל משה על עצמו את השליחות, ובסיוע אחִיו אהרן גאל את העם ממצרים. שחרור ישראל משעבוד מצרים יצא לפועל בעזרת ניסים ומופתים רבים. בזכות המופתים שעשה משה – העם האמין בו.
לאחר תקופה קצרה של נדודים במדבר הגיעו משה והעם אל הר סיני, שם נגלה אליהם ה' ונתן להם את עשרת הדברות. בשעה שכל העם פחד מהתגלות אלוהים במעמד הר סיני, משה "ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים" (שמות כ' 18).
לפי חז"ל, התורה כולה - בכתב ובעל-פה - ניתנה למשה בסיני: קודם נאמרה על ידי ה', ואחר כך הוכתבה התורה שבכתב למשה.
משה הוביל את העם בנדודיו במדבר כארבעים שנה. ביחסיו עם העם וביחסי ישראל עִם ה' היו עליות ומורדות. בני ישראל פנו אל משה בתביעות רבות ואף מרדו בו מדי פעם. משה עמד מולם כנביא, שופט, מחוקק, ומנהיג.
משה הצטיין במידת הענווה, ועליו מעיד הכתוב: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב 3).
הקִרְבָה המיוחדת ששררה בין משה לבין ה' מתוארת בתנ"ך ובכל הספרות עד ימינו. נבואתו של משה שונה במהותה מנבואת כל שאר הנביאים: משה מדבר עם אלוהים "פנים אל פנים", ואילו שאר הנביאים "ראוהו" במראה או בחלום.
משה נחשב ל'אבי הנביאים' ו'אדון הנביאים'. בעיקר השביעי מתוך 13 עיקרי האמונה של הרמב"ם נאמר: "הוא אביהם של כל הנביאים הקדומים לפניו והבאים אחריו, ואין לכולם מַעֲלָה כמעלתו".
בסופו של דבר מת משה ממזרח לירדן, ולא זכה להיכנס לָאָרֶץ המובטחת. התורה מנמקת זאת כעונש על מעשיו בפרשת מי מריבה (במדבר כ' 13-12).
משה חי מאה ועשרים שנה, והתורה מעידה כי עד יומו האחרון ,לא כהתה עינו ולא נס ליחו" (דברים ל"ד 7). מקום קבורתו לא נודע.