פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים

תשלום כופר נפש לשם שחרור שבויים מידי שוביהם (תלמוד, מסכת בבא בתרא, דף ג, עמוד ב).
לראשונה נזכר פדיון שבויים בנחמיה ה' 8: "אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם".
זוהי חובה דתית בעלת חשיבות גבוהה ביהדות מאז תקופת המקרא, כפירוש לצו: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט 16).
חז"ל ראו את פדיון השבויים כאחת החובות היסודיות ביהדות (תלמוד, בבא בתרא, דף ח' ע"א-ע"ב).
הרמב"ם (משנה תורה, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה י) ו"שולחן ערוך" (פרק 'יורה דעה', רנ"ב, ג) רואים בהימנעות מהצלה מיידית של שבוי מעשה שכמוהו כשפיכות דמים. ואמנם, קהילות יהודיות החזיקו קופה מיוחדת, קרן קהילתית, לפדיון שבויים.
מצד שני, חז"ל התנגדו לסחטנות על ידי תשלום סכומי כופר מוגזמים (תלמוד, מסכת גיטין, דף מ"ה, עמוד א; רמב"ם, שם הלכה יב).
בשנת 1286 נכלא המהר"ם מרוטנברג על ידי הקיסר הרומי. המהר"ם לא התיר ליהודים לפדותו, אלא נותר בכלא עד מותו, וסירב להיכנע לסחטנות הקיסר.