לפי החוק העברי, אשר חל לגבי נישואין וגירושין של יהודים בישראל, החובה המרכזית של האב כלפי ילדיו היא לפרנס אותם. חובה זו אינה תלויה במצבו הכלכלי וביכולתו הכלכלית של האב, חובתו להבטיח שצרכיהם הבסיסיים של ילדיו ימולאו קודמת לזכות שלו לפרנס את עצמו.
חובת האב לדאוג לצרכי ילדיו נקראת תשלום דמי מזונות, לאחר גירושין וללא קשר ליכולותיו הכלכליות. חובתו לפרנס את ילדיו מוגדרת כצרכים החיוניים להתקיימותם, ובכך כלול:מזון, הלבשה, הנעלה, חינוך, מדור (מקום מגוריו ואחזקת מקום המגורים), צרכים בריאותיים, טיפול בילדים צעירים וגן ילדים רגיל, כלומר, לא מעון יום.
צרכים אלו הם חיוניים והאב חייב לדאוג להם ולשלם עבורם, ישנו סוג נוסף של צרכים אשר נקרא צרכים מדין צדקה, בו מוגדרים צרכים "עודפים" שאינם בהכרח חיוניים להתקיימות הילד:חוגים, מתנות, בילויים, מעון יום וטיולים.
חובת תשלום מזונות
כפי שצוין לעיל האב מוכרח לכסות את צרכיהם החיוניים של ילדיו וזאת ללא קשר למצבו הכלכלי. גם במקרים בהם האב סובל מנכות, מתקיים מקצבה או שאין לו שום מקור הכנסה הוא עדיין מחויב לדאוג לצרכיהם בסיסיים של ילדיו. כלומר, תשלום המזונות נקבע לפי צרכי הילדים ולא לפי רמת השתכרותו של האב.יש לציין, שלפי הדין העברי, הנוהג בנישואין וגירושין של בני זוג יהודיים בישראל, הצרכים החיוניים שפורטו לעיל הם באחריותו של האב בלבד והאם לא נחשבת אחראית לילדיהם בפן הכלכלי.
פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון בנושא קבע לאחרונה (2017), כי כאשר ההורים חולקים משמורת משותפת על הילדים (בגילאי 6-15)יישאו שניהם בחובת תשלום דמי המזונות, ולא רק האב. זאת בהתאם לרמת השתכרותו של כל אחת ואחד מהם.
אין חובת תשלום בנוגע לצרכים מדין צדקה, אלא, על האב לשלם עבורם רק אם מצבו הכלכלי מאפשר לו. בנוסף, כדי שהאב ישלם את הכלול בצרכים מדין צדקה (במידה והוא לא מסכים לשלם עבורם) יש להוכיח שטרם הגירושין הילדים הורגלו לרמת חיים בה כלולים צרכים אלו.בשונה מהצרכים החיוניים, צרכים מדין צדקה מחייבים בתשלום גם את האב וגם את האם יחדיו, אולם יש לכך חריג: אם האם לא יכולה לשאת בתשלומים לצרכים מדין צדקה היא אינה מחויבת בהם.
בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני, יכולים להכריז על הבן כבן מרדן ובכך לבטל לגמרי או לצמצם משמעותית את תשלום המזונות על ידי האב עבור אותו ילד.