בני זוג יהודים נשואים החיים בישראלים, בין אם התחתנו כדת משה וישראל או בחתונה אזרחית בחו”ל, כפופים לבית הדין הרבני ולדין העברי בכל הנוגע לגירושין. בעת חתונה כדת משה וישראל בני הזוג מתחייבים אחד כלפי השני באופן חוזי כאשר הם חותמים על שטר הכתובה.
מחויבויות הבעל לפי הכתובה הן:
שארה – מזונות אישה.כסותה – מדור, ביגוד והנעלה.
מחויבויות הבעל לפי הנוהג: רכב, איפור וקוסמטיקה, צרכים רפואיים, בילויים ופנאי.
למעשה ניתן לראות שלפי הדין העברי האישה זכאית לכך שהבעל ידאג לצרכיה הבסיסיים ולפי הנוהג אף מעבר לכך, וזאת כל עוד שהם נשואים כדת משה וישראל, אלא אם כן ישנה סיבה הלכתית לשלול ממנה זכאות זו.אם הבעל לא דואג לספק את הצרכים של האישה באפשרותה לפנות לבית הדין הרבני או לבית המשפט לענייני משפחה על מנת לתבוע מבעלה לשלם מזונות אישה. גם במקרים בהם בני הזוג התחתנו בנישואים אזרחיים בחו”ל האישה יכולה לתבוע מבעלה מזונות אישה משום שבכל זאת חל עליהם הדין העברי.
גובה דמי מזונות אישה
לפי הדין העברי הנוהג בישראל, העיקרון המנחה בקביעת גובה דמי מזונות אישה הוא “עולה עמו ואינה יורדת עמו” והמטרה המרכזית היא שהאישה תוכל להתקיים לפי הגבוה מאלה:רמת החיים בבית המשותף של בני הזוג – אם האישה הורגלה לרמת חיים גבוהה בחיי הנישואין, דמי המזונות בהם יהיה חייב הבעל יהיו גבוהים בהתאם לכך.
רמת החיים בבית הוריה של האישה – אם האישה הורגלה לרמת חיים גבוהה יותר בבית הוריה, דמי המזונות בהם יהיה חייב הבעל לאישה יהיו בהתאם לכך. מזונות אישה יקבעו לפי הגבוה מבין השניים, כך שגם אם לא הייתה באפשרותו של הבעל לספק לאישה רמת חיים כשם שהייתה לה בבית הוריה או גבוהה יותר, הוא יצטרך לשלם דמי מזונות בהתאם לרמת החיים אליה הורגלה בבית הוריה. אם הבעל הרגיל את אשתו לאיכות חיים גבוהה יותר יקבע גובה המזונות לפי עושרו או כבודו. רק אם הבעל אינו יכול לכלכל אפילו את עצמו, כי הוא סובל מבעיות רפואיות או שהוא מובטל מסיבות המניחות את הדעת, בית המשפט עשוי לפטור אותו מתשלום דמי המזונות לאשתו. בשונה ממזונות ילדים אשר בהם החובה לפרנס את הילדים קודמת לפרנסתו, במזונות אישה הבעל חייב קודם בפרנסתו ולא בפרנסת אשתו.